תולדות בית הכנסת

את שנותיו הראשונות של בית הכנסת אנחנו מכירים בעיקר מזיכרונותיו ומרשימותיו של שמואל זילברפרב, מוותיקי הקהילה, שגדל ממש לצידו. כך נשמר הסיפור — מאמצע שנות החמישים, כפי שראה אותו ילד השכונה.

בית הכנסת הראשון היה צריף עץ מאחורי בית הדפוס של סומך, בלב שכונת מחנה יהודה, שכונתה אז "השכונה הגרמנית": לפני מלחמת העולם השנייה חיו כאן גרמנים, שעם פרוץ המלחמה עזבו וברחו לגרמניה. במקומם התיישבו משפחות יהודיות — רובן ניצולי שואה שהגיעו ארצה אחרי המלחמה. לאורך שנים התקיים כאן מניין אשכנזי מלא, ובית הכנסת היה פתוח בעיקר בשבתות ובחגים.

את הבית נשאו הגבאים. בימי הצריף היו אלה מיכל בוברמן העגלון ומשה גולדבלט, שמשפחתו החזיקה מאפיית בייגלה; אחריהם — צבי לדרמן, שבנו היה תוקע בשופר, בתיה זילברפרב, אימו של שמואל, ויונה פילין הגזבר.

ב-1963 או 1964 עלה הצריף באש — את ספרי התורה הציל ברגע האחרון מיכל בוברמן. בסיוע סגן ראש העיר מרמלשטיין קיבלה הקהילה כיתה בבית הספר "נצח" הישן ברחוב האר"י הקדוש — הראשון מבתי הכנסת ששכנו שם.

ואחר כך, לבקשתה של בתיה, העביר מרמלשטיין לקהילה את מגרש גן הילדים הישן — תמורת המגרש שעליו עמד בית הכנסת שנשרף, ושם נבנה גן חדש. על המקום הזה עומד בית הכנסת עד היום. הגבאים באותם ימים היו ישראל שטרוזר, בתיה ומשה אקרמן.

בימיהם נערך השיפוץ הגדול — עם שמואל הורוביץ ויחזקאל רוזנבלום, חתנו של מיכל: נבנתה קומת עזרת הנשים, נוספו השירותים והמטבחון. את רוב הכסף עזר לגייס שוב מרמלשטיין, סגן ראש העיר מטעם המפד"ל. שנים אחר כך דרש בשלום בית הכנסת ואמר לשמואל: "ידעתי שאתם לא מצביעים של המפד"ל, אבל יהודים צריכים בית כנסת".

בשנות השבעים הגיעו מרוסיה, דרך כפר חב"ד, הרב משה זייצ'יק — שעוד ברוסיה למד יחד עם החזון איש — ומשה אקרמן. הם ידעו להתפלל, ידעו יידישקייט, וחיזקו מאוד את בית הכנסת: הרב זייצ'יק נתן שיעורים והיה בר-הסמכא של המקום, אף שמעולם לא קרא לעצמו רב; ואקרמן ניהל את בית הכנסת שנים רבות — וזכה לשיבה טובה.

לימים נעשה שייקה אבידן — אותו שכן מרחוב נחמן מברסלב, שבתיה הייתה קוראת לו להשלים מניין בשבת — לגזבר, יחד עם יואב ואשר, המנהלים את בית הכנסת שנים רבות.

ובמשך עשרות שנים העביר הרב ישראל שרעבי שיעור גמרא בכל יום שני — ברכות, סנהדרין ועוד — וגם כשחלה, דאג לשלוח מחליף. בחגים נהגו להביא חזנים; פעם ביקש אביו של שמואל מהרב שלמה מילר לעבור לפני התיבה. משה קימלמן קרא בתורה שנים רבות.

ומעל הכול — רוח המקום: מעולם לא דחו כאן אף אדם, ולא הייתה מחלוקת. כל מי שנכנס בשער התקבל באהבה ובכבוד. "כולם התנהלו באחווה ואחדות".

מבוסס על ריאיון ורשימות של שמואל זילברפרב, אוגוסט 2026; התאריכים והשמות — כפי שנשמרו בזיכרון.