מצוות פרשת בחוקתי

מצות מעריך אדם שיתן דמים הקצובים בתורה

עשה · ויקרא כז, ב

האדם משתתף עם העליונים רק בכוח הדיבור, שהוא החלק הנכבד שבו, והוא הנקרא בו נפש חיה, כמו שתרגם אונקלוס רוח ממללא. אם יפסיד אדם את החלק הזה, נשאר גופו כמת. לכן חייב אדם לקיים את דיבורו, וכל שכן במה שהוא מוציא מפיו לדברי שמים, כמו הקדשות וצדקה.

שלא נמיר הקדשים

לא תעשה · ויקרא כז, י

מי שהקדיש בהמה לקרבן אינו רשאי להחליפה באחרת, כדי לקבוע בלבנו יראה כלפי הקודש. מה שנתקדש נשאר בקדושתו לעולם, ולא יחשוב אדם להפקיע אותו. והרמב"ם הוסיף שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם, שטבעו לחוס על ממונו, ואילו הותר לו להחליף היה מחליף טוב ברע.

מצות הממיר בהמת קרבן בבהמה אחרת שתהיינה שתיהן קדש

עשה · ויקרא כז, י

ה' רצה להטיל מורא בלב בני אדם כלפי כל ענייני הקודש, ולכן מה שנתקדש נשאר קדוש לעולם. ומי שבא בדיבורו להפקיע ממנו את הקדושה, מעשיו מתהפכים עליו, והקדושה מתפשטת ותופסת את שתי הבהמות. והרמב"ם הוסיף שאדם עלול להתחרט על הקדשתו ולבקש להחליף בהמה טובה ברעה, ולכן סגרה התורה את הדלת בפניו.

מצות מעריך בהמה שיתן כפי שיעריכנה הכהן

עשה · ויקרא כז, יא

מי שמעריך בהמה להקדש נותן כפי שהכהן מעריך אותה ולא פחות, כי אין לשקר במה שאדם פותח את פיו לשמים. כוח הדיבור הוא החלק הנכבד שבאדם, שבו הוא דומה לעליונים, ולכן חייב אדם לקיים את דיבורו, וכל שכן מה שהוציא מפיו לדברי שמים.

מצות מעריך בתים שיתן כערך שיעריכנה הכהן ותוספת חמש

עשה · ויקרא כז, יד

כמו בתמורה, ה' רצה לטובתנו לתת בלב בני אדם מורא כלפי ההקדש. ומחסדיו נתן מקום לפדות את מה שהוקדש, אבל ציווה להוסיף חומש על הפדיון, כדי שיתרחק אדם מלהפחית משהו מדמי ההקדש.

מצות מעריך שדה שיתן כערך הקצוב בפרשה

עשה · ויקרא כז, טז

בעל החינוך אינו מפרש כאן שורש מיוחד, ונראה שהוא כשאר דיני הערכין וההקדש. אדם חייב לקיים את מה שהוציא מפיו לשמים, ומורא ההקדש מחייב לפדותו בערך מלא. והתורה קבעה ערך אחד לכל שדה, טובה כרעה, כדי שלא יהיה מקום להתחכם ולהפחית.

שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן

לא תעשה · ויקרא כז, כו

גם איסור זה בא כדי לקבוע בלב מורא כלפי הקודש. מה שהוקדש לקרבן אחד נשאר בייעודו, ואין לאדם לשנות את קדושתו לקרבן אחר כרצונו, כאילו הקודש מסור בידו.

מצות דין מחרים מנכסיו שהוא לכהנים

עשה · ויקרא כז, כח

עם ישראל נבחר לעבודת ה', והוא נתון תחת השגחתו הישירה של הקדוש ברוך הוא בלי אמצעות מלאך ומזל, ולכן כל עוד הוא דבק בתורה שורה עליו ברכה. מי שמוציא מפיו לשון חרם על ממונו אינו יכול להוציאו מרשות הברכה, כי כל מה שיש לישראל שייך לה'. אבל מאחר שכוונתו להוציא את הדבר מרשותו, משלימים את רצונו, והדבר שב לרשות אדוניו ונעשה קודש לכהנים.

שלא ימכר קרקע שהחרימו אותה בעלים אלא תנתן לכהנים

לא תעשה · ויקרא כז, כח

שורש המצוה הוא כמו במצוה הקודמת. כל מה שיש לישראל הוא חלקו של ה', ומי שהחרים מנכסיו אינו יכול להוציאם מרשות הברכה. לכן החרם אינו נמכר, אלא ניתן לכהנים, משרתי ה', ושב כך לרשות אדוניו.

שלא יגאל שדה החרם

לא תעשה · ויקרא כז, כח

שורש זה נתבאר במצוה הקודמת. מה שהחרים אדם מנכסיו שב לרשות ה' ונעשה קודש לכהנים, ולכן אין לבעלים לפדותו בחזרה. כך מתקיימת כוונתו להוציא את הדבר מרשותו, והדבר נשאר שייך לה' ולמשרתיו.

מצות מעשר בהמה טהורה בכל שנה

עשה · ויקרא כז, לב

ה' רצה שכל עמו יעסקו בתורה, אבל ידע שרוב בני אדם נמשכים אחר צרכי הגוף ואינם מתמידים בלימוד. לכן ציווה להעלות את מעשר הבהמה לירושלים, מקום התורה והסנהדרין, כי אדם נמשך למקום שבו ממונו נמצא, ושם ילמד בעל הבית או אחד מבניו. וכך יהיה בכל בית בישראל איש יודע תורה שילמד את כל בני ביתו, ותמלא הארץ דעה את ה'.

שלא למכר מעשר בהמה אלא יאכל בירושלים

לא תעשה · ויקרא כז, לג

שורש המצוה הוא כמו במעשר הבהמה - המעשר צריך לעלות לירושלים ולהיאכל שם, כדי שבעליו יבואו למקום התורה וילמדו ממנה. לכן נצטווינו שלא למכור אותו בשום צד, אלא שיגיע על כל פנים לירושלים.