מצוות פרשת בהר

שלא נעבד האדמה בשנה השביעית

לא תעשה · ויקרא כה, ד

המצוה באה לקבוע בלבנו את חידוש העולם - כשם שהקדוש ברוך הוא ברא בששה ימים ושבת ביום השביעי, כך אנו מונים שש שנים ושובתים בשביעית, והענין אינו סר מנגד עינינו. כך יזכור האדם שהארץ אינה מוציאה את פירותיה בכוחה שלה, כי יש אדון עליה ועל בעליה. ועוד, מי שמניח את אדמתו שנה שלמה קונה מידת נדיבות ומוסיף ביטחון בה'.

שלא נעשה עבודה גם באילנות

לא תעשה · ויקרא כה, ד

שורש השביתה באילנות הוא כשורש השמיטה כולה. כשם שה' ברא את העולם בששה ימים ושבת בשביעי, כך אנו עובדים שש שנים ושובתים בשביעית, וזוכרים שהארץ אינה מוציאה את פירותיה בכוחה שלה אלא ברצון אדונה. ומי שמניח את שדהו ואת כרמו שנה שלמה קונה מידת נדיבות ומוסיף ביטחון בה'.

שלא נקצר ספיחים בשנה השביעית

לא תעשה · ויקרא כה, ה

התורה רוצה שבשנה השביעית יתנהג האדם כאילו אין דבר ברשותו, אלא הכל ברשות אדון הכל. לכן גם את מה שהארץ מצמיחה מעצמה אין לקצור כדרך הקוצרים, וכך נזכור את חידוש העולם ונלמד שהארץ ופירותיה שייכים לה'.

שלא נאסף פרות האילן בשביעית כדרך שאוספין אותן בכל שנה

לא תעשה · ויקרא כה, ה

שורש המצוה הוא כשורש השמיטה כולה. כשאוסף אדם את פירות אילנו בשינוי, ולא כדרכו בכל שנה, הוא מראה שבשנה זו הכל כהפקר, ונזכר שהארץ אינה שלו לגמרי אלא יש עליה אדון. ומתוך כך הוא קונה מידת נדיבות ומחזק את ביטחונו בה'.

מצות ספירת שבע שבתות שנים

עשה · ויקרא כה, ח

ה' רצה להודיע לעמו שהכל שלו, ושבסופו של דבר כל נחלה שבה אל מי שהוא רצה לתת לה בתחילה, כי לו הארץ. מתוך ספירת השנים עד היובל ירחיקו בני אדם את עצמם מגזל קרקע של חבריהם ומחמדתה, בידעם שהכל ישוב אל בעליו. ובעל החינוך מוסיף שחכמים ראו סוד גדול במניין השביעיות, החוזר בשבתות, בשמיטה, ביובל ובמועדים.

מצות תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל

עשה · ויקרא כה, ט

קול השופר מעורר את לב בני אדם, ושחרור עבד ששירת את אדוניו זמן רב קשה מאוד בעיני האדון. לכן תוקעים בכל הארץ, וכשכולם שומעים שהדבר נעשה בכל מקום ובידי כולם, הלב מתחזק לקיים את המצוה, כי אין דבר המחזק לבבות כמעשה הרבים. וגם העבד עצמו מתעורר לצאת לחירות, וכך שב הכל לרשותו של אדון הכל.

מצות קדוש שנת היובל

עשה · ויקרא כה, י

קדושת שנת החמישים באה מאותו שורש של מניין שני היובל. ה' רצה לזכות את עמו בקבלת מלכותו ולהודיע להם שהארץ שלו, ולכן בשנה זו הפירות מופקרים, העבדים יוצאים לחירות והנחלות חוזרות אל בעליהן.

שלא נעבד הארץ בשנת היובל

לא תעשה · ויקרא כה, יא

שורש השביתה ביובל הוא כשורש השמיטה ומניין השנים. בשנת החמישים שובתת הארץ מעבודה, כדי שנזכור שהארץ שייכת לה' ושהוא הנותן את פירותיה, וכדי שלא יחשוב אדם שנחלתו היא קניינו הגמור.

שלא נקצר ספיחי תבואות של שנת היובל

לא תעשה · ויקרא כה, יא

כמו בשנה השביעית, גם בשנת היובל אין לקצור את מה שצומח מעצמו כדרך הקוצרים, אלא בשינוי. כך מראה האדם שבשנה זו אין דבר מיוחד ברשותו, והכל ברשות אדון הכל.

שלא לאסף פרות האילנות בשנת היובל כדרך שאוספים אותן בשאר השנים

לא תעשה · ויקרא כה, יא

הדין בשמיטה וביובל אחד, ומשורש אחד עולה הכל. כשאדם אוסף את פירות האילן בשנת היובל בשינוי ולא כדרכו בשאר השנים, הוא מראה שהפירות כהפקר, וזוכר שהארץ ופירותיה שייכים לה'.

מצות עשית דין בין לוקח ומוכר

עשה · ויקרא כה, יד

שורש הדינים ידוע, כי השכל מעיד עליו ומבקש אותו - רק במשפט צדק מתקיים יישוב בני האדם. ומקח וממכר הוא דבר תמידי, שאי אפשר לבני אדם לחיות בלעדיו אפילו יום אחד, ולכן באה עליו מצוה מיוחדת.

שלא להונות במקח וממכר

לא תעשה · ויקרא כה, יד

השכל מעיד שאין ראוי לקחת ממון מבני אדם בשקר ובתרמית, אלא כל אחד יזכה ביושר במה שחננו ה' בעמלו. והתועלת היא לכולם, כי כמו שהוא לא יונה אחרים כך אחרים לא יונו אותו, ואף מי שיודע לרמות יותר מחבריו, אולי בניו לא יהיו כמותו ויימצאו מרומים. כך נמצא שהדבר שווה לכל ותועלתו גדולה ליישובו של עולם.

שלא להונות אחד מישראל בדברים

לא תעשה · ויקרא כה, יז

שורש המצוה ידוע - לתת שלום בין הבריות. גדול השלום, שבו מצויה הברכה בעולם, וקשה המחלוקת, שכמה קללות ומכשולים תלויים בה.

שלא נמכר שדה בארץ ישראל לצמיתות

לא תעשה · ויקרא כה, כג

שורש המצוה הוא כשורש היובל כולו. ה' רצה להודיע שהארץ שלו, ושכל נחלה שבה בסוף אל מי שהוא נתן לה בתחילה. לכן אין למכור שדה לצמיתות, כדי שלא יחשוב אדם שהוא יכול להפקיע נחלה מן הבעלים שה' קבע לה.

מצות השבת קרקע לבעליהן ביובל

עשה · ויקרא כה, כד

ה' רצה להודיע לעמו שהכל שלו, ושכל קרקע שבה אל מי שה' רצה לתת לו את אחוזתו, וכך ירחקו בני אדם מלחמוד ולגזול את קרקע חבריהם. והדבר דומה למלכים הלוקחים מזמן לזמן את אדמות שריהם כדי להזכיר להם מי האדון. אלא שהם עושים זאת מיראה פן ימרדו בהם, וה' ציווה כך לזכותנו ולהיטיב לנו.

מצות פדיון בתי ערי חומה עד השלמת שנה

עשה · ויקרא כה, כט

בעל החינוך מסביר בקצרה שבית בעיר חומה שלא נגאל תוך שנה נחלט ללוקח מתוך חיבת הארץ, כעין קנס שהתורה הטילה על המוכר. כך ישתדל המוכר לגאול את ביתו מהר ולא יניח לנחלתו לצאת מידו.

שלא לשנות ממגרשי הלוים

לא תעשה · ויקרא כה, לד

ערי הלויים שימשו את כל השבטים, כי שבט לוי נבחר לעבודת ה' ועסקו היה בחכמה ובהוראת התורה, ובתוך עריו היו גם ערי המקלט. לכן עיני כל ישראל היו נשואות אל הערים האלה, וראוי היה שיהיו בתכלית היופי והנוי, לשבחם של כל ישראל. ומפני שאדון החכמה קבע את גבולותיהן וראה שכך טוב, כל שינוי בהן אינו אלא גריעה.

שלא להלוות ברבית לישראל

לא תעשה · ויקרא כה, לז

ה' חפץ ביישוב עמו, ולכן הסיר מדרכם מכשול שבו אחד בולע את ממון חברו בלי שירגיש, עד שביתו מתרוקן מכל טוב. כך דרכה של הריבית, ולכן היא נקראת נשך. וכשהמלווה, הערב, העדים והסופר נמנעים כולם מלהשתתף בה, בני אדם מתרחקים ממנה.

שלא נעבד בעבד עברי עבדת בזיון כמו עבדת כנעני

לא תעשה · ויקרא כה, לט

העבד העברי הוא מבני העם הנכבד, וכשאדם נזהר בכבודו הוא לומד לאהוב את עמו ואת תורתו. ועוד יזכור שכשם שזה נמכר מפני דוחקו, כך עלול הדבר לקרות לו או לבניו אם יגרום החטא, ומתוך המחשבה הזאת יישמר מן החטא. ועוד, בכך ירגיל אדם את נפשו במידת החסד והרחמים ויתרחק מן האכזריות.

שלא נמכר עבד עברי על אבן המקח

לא תעשה · ויקרא כה, מב

שורש המצוה ידוע - אין ראוי לאדם לזלזל בכבוד חברו, אף אם עוונותיו הביאוהו לידי מכירה. כי אינו יודע אם מחר לא יגיע גם הוא למצב כזה.

שלא לעבד בעבד עברי בעבדת פרך

לא תעשה · ויקרא כה, מג

בעל החינוך אינו מאריך בשורש מצוה זו, אבל הוא מעיר שראוי להיזהר ברוחה גם היום כלפי עניים המשרתים בבית. יתן אדם אל לבו שהעושר והעוני הם גלגל החוזר בעולם, וה' נותן אותם למי שישר בעיניו ולזמן שהוא רוצה. לכן לא ישעבד אדם את חברו בעבודה קשה ומיותרת, כי גם מה שבידו יכול לאבוד בחטאו.

מצות עבודה בעבד כנעני לעולם

עשה · ויקרא כה, מו

בעל החינוך מסביר שעם ישראל נועד להכיר את בוראו ולעבוד לפניו, והוא זקוק לעזרה במלאכותיו. אילו לא היו לו עבדים מן העמים, היו בני ישראל נאלצים להשתעבד זה לזה ולא היו פנויים לעבודת ה', וזהו שאומר הכתוב מיד אחר כך שלא ירדה איש באחיו בפרך. ומפני שיסוד המצוה הוא ריבוי עבודת ה', התירו חכמים לשחרר עבד כשהדבר גורם למצוה, כגון להשלים מניין.

שלא להניח לגוי לעבד בעבד עברי הנמכר לו

לא תעשה · ויקרא כה, נג

בעל החינוך כותב ששורש המצוה גלוי לכל. גם כשיהודי מכר את עצמו לנכרי, הוא עדיין אחינו, ואין לנו להניח שיעבידו אותו בפרך לנגד עינינו רק מפני שהוא עצמו הביא את עצמו לכך.

שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו לשם

לא תעשה · ויקרא כו, א

הרמב"ם כתב שכך היו נוהגים עובדי האלילים, להניח אבן מצוירת ונאה לפני הצלם ולהשתחוות עליה. ובעל החינוך מוסיף שהמשתחווה על אבן כזו נראה כמשתחווה לאבן עצמה, שהיא דבר קיים ונאה, ויש מקום לחשוד בו. והתורה מרחיקה את האדם מכל דבר שיחשדו בו, וגם כדי שלא ייכשלו אחרים אחריו.