מצוות פרשת נשא

מצות שלוח טמאים חוץ למחנה שכינה

עשה · במדבר ה, ב

חכמים ידעו שהטומאה מחלישה את כוח השכל, מבלבלת אותו ומפרידה בינו ובין השכל העליון, עד שייטהר האדם. לכן אין ראוי שאדם המלוכלך בטומאה יהיה במקום הקדוש והטהור, ששם רוח ה'. משל לארמון המלך, שמרחיקים ממנו כל מי שגופו או בגדיו מאוסים.

שלא יכנס טמא בכל המקדש

לא תעשה · במדבר ה, ג

חכמים ידעו שהטומאה מבלבלת את השכל ומרחיקה אותו מן השכל העליון, עד שייטהר האדם. לכן אין ראוי שמי שטמא ייכנס למקדש, המקום הקדוש והטהור שבו שורה רוח ה', כשם שמרחיקים מארמון המלך את מי שבגדיו מלוכלכים.

מצות ודוי על החטא

עשה · במדבר ה, ו

כשאדם מתוודה בפיו על חטאו, מתגלה שהוא מאמין באמת שכל מעשיו גלויים וידועים לפני ה', ואינו נוהג כאילו העין הרואה אינה רואה. ומתוך שהוא מזכיר את החטא בפירוש ומתחרט עליו, הוא נזהר ממנו בפעם אחרת, כי אחרי שאמר בפיו כך וכך עשיתי ונכשלתי, הוא נגדר מלשוב לכך. וכך הוא מתרצה לפני בוראו, שחפץ בטובת בריותיו.

מצות סוטה שיביאנה הבעל אל הכהן ויעשה לה כמשפט הכתוב

עשה · במדבר ה, יב

שורש המצוה גלוי לכל - זו מעלה גדולה לעם ישראל שיש בידו דרך להוציא את החשד מלב הבעל ולדעת באמת אם אשתו נאמנה לו. דבר כזה אינו מצוי אצל שום עם אחר, ובזכותו מתרבים בין איש לאשתו אהבה ושלום. ומפני שהיה זה נס, אמרו חכמים שהוא פסק כשרבו החטאים בדור.

שלא נתן שמן בקרבן סוטה

לא תעשה · במדבר ה, טו

חכמים אמרו שהשמן נקרא אור, ולכן אין ראוי לפאר בו את קרבנה של אשה החשודה במעשה שנעשה בחשאי. ובעל החינוך מוסיף שהשמן צף על כל המשקים והוא דבר נכבד, שבו מושחים מלכים וכהנים גדולים, ואין מקומו בקרבן כזה. והכוונה היא לתקן את מחשבת הרואים, שידעו שהמקלקל את דרכיו בא לידי בושה, וה' מיטיב לטובים.

שלא לשים לבונה בקרבן סוטה

לא תעשה · במדבר ה, טו

כמו בשמן, הלבונה היא הידור הקרבן וריחו הטוב, ואין ראוי להדר את קרבנה של אשה החשודה בחטא. ועוד אמרו חכמים שהאמהות הכשרות והצנועות נקראות לבונה, ומי שבאה לידי חשד כזה סטתה מדרכיהן.

שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר

לא תעשה · במדבר ו, ג

האדם מורכב משכל וחומר, והשכל נאלץ לשכון בגוף ולהתעסק גם בצרכיו, אבל כל זמן שאדם יכול למעט בצורכי החומר ולפנות לעבודת בוראו טוב לו, ובלבד שלא יחריב את גופו. זו מעלת הנזיר - הוא שובר את תאוותיו במניעה שאינה הורסת את הגוף, כמו הימנעות מן היין. כך נכנע היצר, עבודת השכל מתחזקת, וכבוד ה' שורה עליו.

שלא יאכל הנזיר ענבים לחים

לא תעשה · במדבר ו, ג

ההרחקה של הנזיר מכל מה שיוצא מן הגפן באה מאותו שורש של הנזירות. הנזיר מקבל על עצמו לשבור את תאוותיו במידה שאינה מזיקה לגוף, כדי שהשכל יגבר על החומר ויפנה לעבודת בוראו. לכן הרחיקה אותו התורה לא רק מן היין אלא גם מן הענבים עצמם.

שלא יאכל הנזיר צמוקים

לא תעשה · במדבר ו, ג

גם הצימוקים, אף ששמם השתנה, הם פרי הגפן, והנזיר מתרחק מכל מה שיוצא ממנה. שורש הנזירות הוא שהאדם ממעט בתאוות הגוף בדרך שאינה מזיקה לו, כדי שיתחזק שכלו בעבודת בוראו וכבוד ה' ישרה עליו.

שלא יאכל הנזיר גרעיני הענבים

לא תעשה · במדבר ו, ד

הנזיר מתרחק מן היין ומכל מה שיוצא מן הגפן כדי להכניע את יצרו. נשמת האדם שוכנת בגוף בעל תאוות, ומותר לו למעט בעבודת החומר ולהקדיש את כוחו לעבודת בוראו, ובלבד שלא יחריב את גופו. לכן נאסרו עליו אפילו גרעיני הענבים, כדי שההרחקה מן היין תהיה שלמה.

שלא יאכל הנזיר קלפת הענבים

לא תעשה · במדבר ו, ד

התורה הרבתה אזהרות בהרחקת היין ובכל מה שיוצא מן הגפן, כי יש בכל פרי הגפן כוח רב להגביר את היצר. הנזיר קיבל על עצמו לשבור את תאוותיו ולהתקדש לה', ולכן נאסרה עליו אפילו קליפת הענב, כדי שיהיה רחוק לגמרי מכל מה שמעורר את התאווה.

שלא יגלח הנזיר שערו

לא תעשה · במדבר ו, ה

השער הגדל פרע על ראש הנזיר ממעט את יופיו החיצוני ומכניע את גאוות היצר. חכמים סיפרו על רועה צעיר שראה את בבואתו במים והתגאה בתלתליו, ומיד נדר להיות נזיר כדי לגלח אותם לשמים. לכן כל ימי נזרו לא יעבור תער על ראשו, שלא יתגאה יצרו ביופיו.

מצות גדול שער נזיר

עשה · במדבר ו, ה

נשמת האדם שוכנת בגוף בעל תאוות, ולכן היא נאלצת לפעמים לפנות מעבודת בוראה לצורכי הגוף. כל אימת שהאדם יכול למעט בעבודת החומר ולכוון את מגמתו לעבודת ה' טוב לו, ובלבד שלא יחריב את גופו, שהרי גם לסגף את עצמו יותר מדי אסור. זו קדושת הנזיר - הוא שובר את תאוותיו בדרכים שאינן פוגעות בגוף, כמו הימנעות מיין וגידול השער, וכך נכנע יצרו ומתחזקת בו עבודת השכל.

שלא יכנס הנזיר לאהל המת

לא תעשה · במדבר ו, ו

הטומאה מחלישה את כוח השכל ומבדילה בינו ובין הקדושה, ולכן יש להרחיק אותה מכל מקום קדוש, וכך גם מן האדם שהתקדש לה'. והנזיר קדוש לה' כל ימי נזרו. וטומאת המת חמורה מכל טומאה, כי כשהנפש המשכלת נפרדת מן הגוף נשאר רק החומר, ולכן ראוי לו להתרחק ממנו ולא להיכנס אל האוהל שבו הוא שוכב.

שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טמאות

לא תעשה · במדבר ו, ז

קדושת הכהן באה לו מלידה ולא מבחירתו, והוא חי בין קרוביו ככל אדם ולבו קשור בהם, ולכן הותר לו להיטמא להם. הנזיר לעומתו בחר מרצונו להתקדש לה', נפרד מן היין ומסעודות רעים ומסר את כל לבו לתיקון נפשו, ולכן, כמו הכהן הגדול, נאסר עליו להיטמא אפילו לאביו ולאמו. ואף שנזירותו לזמן קצוב, מי שהקדיש את עצמו לה' פעם אחת יש בו תקווה להמשיך ולהתעלות, והבא ליטהר מסייעים אותו מן השמים.

מצות גלוח הנזיר והבאת קרבנותיו

עשה · במדבר ו, יג

גם בסוף ימי הנזירות המטרה היא להכניע את היצר - הנזיר מגלח את כל שערו ואינו רק מקצר אותו, כדי שהגאווה ביופיו לא תשוב אליו. והקרבן שהוא מביא לכפרה מכפר עליו, שמא הרחיק לכת בענוי עצמו יותר ממה שגופו ונפשו יכולים לשאת. ולדעת הרמב״ן הוא צריך כפרה משום שהוא חוזר לתאוות העולם אחרי שכבר התקדש לה'.

מצות ברכת כהנים בכל יום

עשה · במדבר ו, כג

ה' בטובו רצה לברך את עמו על ידי הכהנים, המשרתים תמיד בביתו ומחשבתם דבוקה בעבודתו, ובזכותם תחול הברכה על ישראל. ואם תשאל מדוע אינו מצווה את הברכה בעצמו, הרי הברכה חלה עלינו לפי הכשר מעשינו, כי ידו פתוחה למי שמוכן לקבל את הטוב. לכן ציוונו לבקש ממנו את הברכה דרך משרתיו הטהורים, וגם זו זכות לנפשותינו שבה נזכה לטובו.

מצות משא הארון בכתף

עשה · במדבר ז, ט

עיקר כבודם של ישראל הוא התורה, שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק ה'. לכן ראוי לשאת את ארון התורה על כתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבעם, ולא על עגלה או על גבי בהמה.