מצוות פרשת קדושים

מצות יראת אב ואם

עשה · ויקרא יט, ג

ראוי לאדם להכיר טובה ולגמול חסד למי שהיטיב עמו, ולא להיות כפוי טובה, שזו מידה רעה בעיני אלוהים ואדם. האב והאם הם הסיבה שהוא בעולם, והם טרחו בו הרבה בקטנותו, ולכן ראוי לו לכבד אותם ולירא מהם. וכשתיקבע המידה הזאת בנפשו, יעלה ממנה להכיר את טובת הקדוש ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו, ויבין כמה ראוי לו להיזהר בעבודתו.

שלא לפנות אחר עבודת אלילים לא במחשבה ולא בדבור ולא בהבטה

לא תעשה · ויקרא יט, ד

ההתרחקות מעבודה זרה היא יסוד האמונה, ושורשה ידוע לכל אדם. מי שמהרהר בדברי ההבל של עובדיה, שכוכב פלוני או קטורת פלונית פועלים כך וכך, או מביט תמיד בצורותיהם כדי לדעת את דרכי עבודתם, סופו שיתפתה אחריה ויעבוד אותה. לכן אסרה התורה אפילו את הפנייה אליה במחשבה, בדיבור ובמבט.

שלא לעשות עבודת אלילים לא לעצמו ולא לזולתו

לא תעשה · ויקרא יט, ד

ההתרחקות מעבודה זרה היא יסוד התורה כולה, וטעמה גלוי לכל. מי שעושה פסל, אפילו בשביל אחר ואפילו בשביל גוי, מכין בידיו כלי לטעות ומוסיף לה מקום בעולם. לכן אסרה התורה את עצם העשייה, גם בלי שיעבוד אותו.

שלא לאכל נותר

לא תעשה · ויקרא יט, ו

הקרבן נועד לתקן את מחשבות האדם ולקבוע בנפשו, מתוך המעשה שבידיו, את רוע החטא ואת טוב הדרך הישרה. לכן כל עבודתו צריכה להיעשות כפי שציווה ה', ובשר קודש שעבר הזמן שנקבע לאכילתו יצא מגבול קדושתו. ואין ראוי לאכול ממנו, כי בכך מתבטל מה שהקרבן בא ללמד.

להניח פאה בשדה

עשה · ויקרא יט, י

ה' רצה שעמו יהיה מעוטר בכל מידה טובה, בעל נפש מבורכת ורוח נדיבה, והנפש מתעצבת לפי המעשים. מי שמשאיר חלק מפירות שדהו לעניים מראה בנפשו שביעות רצון ורוח מבורכת, ומי שאוסף הכל לביתו ואינו משאיר דבר לאביונים שראו את השדה ונכספו אליו מגלה לב רע. ובמידה שאדם מודד בה מודדים לו.

שלא לכלות הפאה בשדה

לא תעשה · ויקרא יט, ט

זהו הצד השני של מצות הפאה. ה' רוצה שנפש עמו תהיה נדיבה, והשארת קצה השדה לעניים מרגילה את הלב לנדיבות ולשמחה בחלקו. מי שקוצר הכל עד הסוף מלמד את נפשו צרות עין, וכבר אמרו חכמים שבמידה שאדם מודד מודדים לו.

לעזב הלקט בשדה

עשה · ויקרא יט, י

השבלים הנופלות בשעת הקציר נשארות לעניים, כדי שהאדם ירגיל את נפשו לנדיבות ולא יאסוף כל גרגר לעצמו. כשהוא מניח לצריכים ליהנות מברכת שדהו, נפשו מתמלאת שביעות רצון ורוח טובה, וברכת ה' חלה עליה.

שלא לקחת שבלים הנופלים בשעת הקציר

לא תעשה · ויקרא יט, ט

מי שחוזר ומלקט כל שבולת שנפלה מידו מגלה בנפשו קמצנות, ואילו המשאיר אותה לעני קונה לעצמו לב טוב. ה' רוצה שעמו יהיו בעלי רוח נדיבה, ובמידה שאדם מודד בה מודדים לו.

מצות הנחת פאת הכרם

עשה · ויקרא יט, י

כמו בשדה, כך בכרם, ה' רצה שעמו יהיה בעל נפש נדיבה ומבורכת. כשאדם משאיר לעניים את העוללות שבכרמו הוא מרגיל את לבו לתת, ורואה בעצמו שה' השביע אותו מטובו. ומי שמשאיר ברכה אחריו זוכה שהברכה תחול עליו.

שלא לכלות פאת הכרם

לא תעשה · ויקרא יט, י

גם בכרם אסרה התורה לבצור הכל עד תום, כדי שיישאר חלק לעניים. המעשה הזה מעצב את הנפש ומלמד אותה נדיבות, ואילו מי שאוסף כל אשכול קטן לעצמו מרגיל את לבו לצרות עין. ובמידה שאדם מודד מודדים לו.

מצות הנחת פרט הכרם

עשה · ויקרא יט, י

הענבים הבודדים שנושרים בשעת הבציר נשארים לעניים. כך לומד האדם שלא כל מה שגדל בכרמו הוא לו לבדו, ונפשו נעשית נדיבה ושבעת רצון, וה' משפיע עליה את ברכתו.

שלא ללקט פרט הכרם

לא תעשה · ויקרא יט, י

מי שמתכופף ללקט כל גרגר שנשר מן האשכול מראה שאין בלבו מקום לעני. התורה אסרה זאת כדי לבנות בישראל רוח נדיבה, כי הנפש מתעצבת לפי המעשים, וכשהיא נוהגת בנדיבות ברכת ה' חלה עליה.

שלא לגנב שום ממון

לא תעשה · ויקרא יט, יא

שורש המצוה ידוע, כי היא מן המצוות שהשכל מחייב. חברה שבה אדם נוטל בסתר את ממון חברו אינה יכולה להתקיים, ואין איש בטוח ברכושו.

שלא נכחש על ממון שיש מאחר בידינו

לא תעשה · ויקרא יט, יא

גם זו מן המצוות שהשכל מעיד עליהן. מי שהפקידו אצלו ממון או שהוא חייב לחברו, וכופר בכך, בוגד באמון שנתנו בו, ואם יתפשט הדבר לא יוכל אדם להפקיד אצל חברו ולא להלוות לו.

שלא לשבע על כפירת ממון

לא תעשה · ויקרא יט, יא

השבועה בשם ה' נועדה לקבוע בלב שה' קיים לעד ואמיתי, ולכן יש להזכיר את שמו ביראה ובאימה ולא כמי שמדבר בדבר קל. מי שכופר בממון חברו ונשבע על כך לשקר, לא רק גוזל את חברו אלא גם מזלזל ביראת שמים, כאילו אמר בלבו שאין אמת.

שלא לשבע לשקר

לא תעשה · ויקרא יט, יב

הקדוש ברוך הוא קיים לעד ואינו משתנה, וראוי להזכיר את שמו ביראה ולא בקלות ראש. הנשבע בשמו על דבר שהוא יודע שהוא שקר מזלזל ביראת ה', כאילו אמר בלבו שאין אמת. ובעל החינוך מפרש שהנשבע גומר בלבו שדבריו יתקיימו ולא ישתנו, כשם שה' קיים לעד, ולכן המפר את שבועתו הוא מן המכחישים את האמת.

שלא לעשק

לא תעשה · ויקרא יט, יג

שורש המצוה ידוע, כי השכל מחייב שלא יחזיק אדם בממון שאינו שלו, בכוח או בדחיות וברמאות. התורה פירטה את העושק, הגזל והגנבה, כל אחד בפני עצמו אף שכולם ענין אחד, כי ה' חפץ לזכות את ישראל. וככל שמתרבות האזהרות, מתרבה השכר למי שמתרחק מן העבירה.

שלא לגזל

לא תעשה · ויקרא יט, יג

השכל מרחיק את הגזל מאוד. הגוזל את החלש ממנו יודע שכאשר יבוא עליו חזק ממנו ייגזל גם הוא, ואם כל אחד יחטוף מחברו, הישוב כולו ייחרב.

שלא לאחר שכר שכיר

לא תעשה · ויקרא יט, יג

ה' חפץ בקיום האדם שברא, וידוע שכאשר המזון מתעכב הגוף אובד. לכן ציווה לתת לשכיר את שכרו בזמנו, כי אליו הוא נושא את נפשו ובו הוא מתפרנס. והגבול נקבע ליום אחד, כנראה משום שבני אדם עשויים לפעמים להתענות יום אחד, אבל לא יותר.

שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה

לא תעשה · ויקרא יט, יד

איננו יודעים איך הקללה חלה על המקולל ואיזה כוח יש בדיבור להביא עליו רעה, אבל כל בני העולם חוששים לקללות ואומרים שגם קללת אדם פשוט משאירה רושם. לכן מנע אותנו ה' מלהזיק לזולתנו בפינו, כמו שמנע אותנו מלהזיק לו במעשה, וכבר אמרו חכמים שיש כוח בדברי פי אדם.

שלא להכשיל תם בדרך

לא תעשה · ויקרא יט, יד

תיקון העולם וישובו תלוי בכך שבני אדם ידריכו זה את זה וייתנו זה לזה עצה טובה בכל מעשיהם. מי שנותן לחברו עצה רעה, ובמיוחד כדי להרוויח ממנה בעצמו, הורס את האמון שבין בני אדם ומכשיל את מי שבטח בו.

שלא לעול המשפט

לא תעשה · ויקרא יט, טו

שורש המצוה ידוע, כי במשפט צדק מתקיים ישוב בני אדם. כשהדיין מעוות את הדין החזק גובר על החלש, ואין מקום שבו יוכל אדם לבקש את זכותו.

שלא לכבד גדול בדין

לא תעשה · ויקרא יט, טו

כשהדיין משווה בין בעלי הדין, העולם מתיישב. אם יכבד את הגדול והעשיר יותר מבעל דינו, יפחד החלש לטעון את כל טענותיו, ומתוך כך יצא המשפט מעוקל.

מצוה שישפט בצדק

עשה · ויקרא יט, טו

כשהדין שווה לשני הצדדים העולם מתיישב, ואם הדיין מכבד אחד מבעלי הדין יותר, השני יירא לומר את כל טענותיו והמשפט יצא מעוקל. טוב שהחכם והישר ישפוט, כי הוא ידון דין אמת. ומי שדן את חברו לכף זכות מרבה שלום ורעות בין בני אדם ומסלק את החשד איש מרעהו.

שלא לרגל

לא תעשה · ויקרא יט, טז

ה' חפץ בטובת הבריות שברא, וציווה אותנו על כך כדי שיהיה שלום בינינו. המספר לאדם מה אמר עליו חברו מצית ביניהם ריב ומצה.

שלא לעמד על דם רעים

לא תעשה · ויקרא יט, טז

כשאדם מציל את חברו, גם חברו יציל אותו בשעת הצורך, וכך מתיישב העולם. וה' חפץ בישוב העולם, כי לא לתוהו בראו אלא לשבת יצרו.

שלא לשנא אחים

לא תעשה · ויקרא יט, יז

שנאה שבלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם, עד שכל אחד מרים חרב על אחיו ועל רעהו, והיא הסיבה לכל המסירות והבגידות שנעשות בין אנשים. זו המידה הפחותה והנמאסת ביותר בעיני כל בעל שכל. והשנאה הנסתרת קשה מן הגלויה, ולכן הזהירה עליה התורה ביותר.

מצות תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה

עשה · ויקרא יט, יז

יש בתוכחה שלום וטובה בין אנשים. כשאדם חוטא לחברו וחברו מוכיח אותו בסתר, הוא מתנצל, התנצלותו מתקבלת והם משלימים, ואם לא יוכיחנו ישטום אותו בלבו ויזיק לו לעת מצוא, כמו שנאמר על אבשלום שלא דיבר עם אמנון. וכל דרכי התורה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

שלא להלבין פני אדם מישראל

לא תעשה · ויקרא יט, יז

הבושה היא צער גדול לבריות, ואין צער גדול ממנו. לכן מנע אותנו ה' מלצער כך את בריותיו, שהרי אפשר להוכיח את החוטא ביחידות, בלי שיתבייש.

שלא לנקם

לא תעשה · ויקרא יט, יח

האדם צריך לדעת שכל מה שקורה לו, לטוב ולרע, בא מאת ה', ושום אדם אינו יכול להזיק לו בלי רצונו. לכן כשחברו מצער אותו, ידע שעוונותיו גרמו, ולא יחשוב לנקום בו, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. ועוד יש בזה תועלת גדולה, כי הדבר משבית ריב ומסיר שנאה מלב בני אדם.

שלא לנטר

לא תעשה · ויקרא יט, יח

שורש המצוה כשורש האיסור לנקום. כל מה שקורה לאדם בא מאת ה', והפוגע בו אינו סיבת רעתו אלא עוונותיו, ולכן אין לו לשמור בלבו את מה שעשה לו חברו, אפילו כשאינו גומל לו. ומי שמוחה את הפגיעה מלבו מסיר את השנאה ומרבה שלום, וה' עושה שלום למי שיש שלום ביניהם.

מצות אהבת ישראל

עשה · ויקרא יט, יח

כמו שאדם נוהג בחברו, כך חברו ינהג בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות. והאוהב את חברו כנפשו לא יגנוב את ממונו, לא יונה אותו ולא יזיק לו בשום צד, ולכן אמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה.

שלא להרביע בהמה מין עם שאינו מינו

לא תעשה · ויקרא יט, יט

ה' ברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ועשה כל צורה כפי שהיא צריכה להיות לתכלית העולם, ועל הכל נאמר והנה טוב מאד. ומפני שכל מין מתוקן בשלמות לתפקידו, ציווה שכל מין יעשה פרי למינהו ולא יתערבו המינים, פן יחסר שלמותם ולא תחול עליהם ברכתו.

שלא לזרע כלאי זרעים ולא נרכיב אילן בשום מקום בארץ

לא תעשה · ויקרא יט, יט

כמו בבהמות, ה' ברא כל צמח בשלמות לתפקידו וציווה שכל מין יוציא פרי למינהו. מי שמרכיב מין בשאינו מינו יוצר מעין מין שלישי, כאילו הוא מבקש לשנות את מעשי ה' השלמים. לכן נמנענו אפילו מלעשות בידינו מעשה שמראה רצון להחליף את מה שה' עשה.

שלא לאכול ערלה

לא תעשה · ויקרא יט, כג

הרמב"ן כתב שהמצוה באה לכבד את ה' בראשית כל פרי, ולא לאכול ממנו עד שיובא כולו הלולים לה' בשנה אחת. בשלוש השנים הראשונות הפרי מועט ואין בו טעם וריח טובים, ולכן ממתינים עד השנה הרביעית. עוד כתב שהפרי הצעיר מלא לחות יתרה שמזיקה לגוף, כמו מאכלים אחרים שהתורה אסרה.

מצות נטע רבעי

עשה · ויקרא יט, כד

ה' רצה שהאדם יתעורר להלל אותו על מבחר פירות אילנותיו, שהם הפירות של השנה הרביעית, כדי שתחול עליו ברכת ה' ויתברכו פירותיו. לכן ציווה להעלותם ולאכלם בירושלים, המקום שבחר לעבודתו, ששם ציווה ה' את הברכה. ועוד, מי שעולה לשם לאכול מפירותיו עשוי לקבוע שם את מושבו או את מושב אחד מבניו, כדי ללמוד תורה במקום שבו נמצאים מוריה.

שלא לאכל ולשתות כדרך זולל וסובא

לא תעשה · ויקרא יט, כו

רוב חטאי בני אדם באים מריבוי אכילה ושתיה, כמו שנאמר וישמן ישורון ויבעט. המזון הוא עסק הגוף, וההתבוננות ביראת ה' ובמצוותיו היא עסק הנפש, וכשהגוף מתגבר הנפש נחלשת. לכן התורה מרחיקה אותנו מאכילה ושתיה יתרות, ומזהירה על כך את הנער בתחילת בגרותו, כדי שיקח מוסר לכל ימיו.

שלא לנחש

לא תעשה · ויקרא יט, כו

הניחוש הוא דברי שיגעון וסכלות, ואין ראוי לעם קדוש שבחר בו ה' לפנות אל דברי שקר. ועוד, הוא עלול להביא את האדם לכפירה, כשיחשוב שכל מה שקורה לו הוא מקרה ולא השגחה מאת בוראו. לכן ציוותה התורה לקבוע בלבנו שהטוב והרע באים מאת ה' לפי מעשי האדם, כמו שנאמר כי לא נחש ביעקב.

שלא לעונן

לא תעשה · ויקרא יט, כו

כמו בניחוש, גם קביעת שעות טובות ורעות היא הבל, והיא מסיטה את האדם מן האמונה בהשגחת ה'. ועוד יש כאן נזק גדול, שאנשים פשוטים וצעירים רואים בלהטוטי אחיזת העיניים דברים שנראים כנגד הטבע, ומתרגלים לחשוב שהבלתי אפשרי אפשרי גם בלי נס מאת הבורא, ומזה עלולים לבוא לכפירה.

שלא להקיף פאת הראש

לא תעשה · ויקרא יט, כז

התורה רוצה להרחיק מאיתנו ולהשכיח מנגד עינינו כל זכר לעבודה זרה ולכל מה שנעשה לשמה. לכן הזהירה במפורש על מנהגים שעובדיה עשו בגופם, כי סימן הקבוע בגוף מזכיר את החטא תמיד.

שלא להשחית פאת זקן

לא תעשה · ויקרא יט, כז

גם כאן הטעם הוא להרחיק מאיתנו כל עניין של עבודה זרה. כמרי עבודה זרה נהגו להשחית את פאות זקנם, ולכן נאסר הדבר על ישראל, כדי שלא יהיה בגופם שום דמיון למנהגיהם.

שלא נכתב בבשרנו כתבת קעקע

לא תעשה · ויקרא יט, כח

גם מצוה זו באה להרחיק כל עניין של עבודה זרה מגופנו ומנגד עינינו. הגויים נהגו לרשום בבשרם סימן של העבודה הזרה שלהם, כדי להראות שהם עבדים שנמכרו לה ורשומים לעבודתה.

מצות היראה מן המקדש

עשה · ויקרא יט, ל

המקדש אינו לצורך הקדוש ברוך הוא, אלא כדי להכין את לבבנו לעבודתו, ולכן ציוונו לירא מן המקדש. כשאדם בא אליו ביראה ובכובד ראש, מחשבותיו נטהרות ולבו מתקן, ומתוך כך הוא נעשה ראוי לטובה שה' רוצה להיטיב לו.

שלא לעשות מעשה אוב

לא תעשה · ויקרא יט, לא

הבלים כמו מעשה האוב מרחיקים את האדם מן האמונה בה', ומביאים אותו לחשוב שכל מה שקורה לו הוא מקרה, ושבכוחו לשנות את גורלו בשאלות ובתחבולות כאלה. אבל באמת הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשיו של אדם, טובים או רעים, מתחדשים עליו הדברים. לכן ראוי לו לכוון את מחשבותיו ודרכיו לתיקון מעשיו, ועוד יש בדברים האלה צד של עבודה זרה.

שלא לעשות מעשה ידעוני

לא תעשה · ויקרא יט, לא

מעשה הידעוני דומה למעשה האוב, ושורש האיסור אחד. אדם הפונה להבלים כאלה מתרחק מן האמונה שהכל נגזר מאת ה' לפי מעשיו, ומדמה שבכוחו לדעת ולשנות את עתידו בתחבולות. לכן ציוותה התורה להתרחק מהם, ולתלות את הבטחון בה' ובתיקון המעשים.

מצות כבוד חכמים

עשה · ויקרא יט, לב

עיקר בריאת האדם בעולם הוא בשביל החכמה, כדי שיכיר את בוראו, ולכן ראוי לכבד את מי שהשיג אותה. מתוך הכבוד שנותנים לחכמים יתעוררו גם אחרים לבקש את החכמה. ומאותו טעם ראוי לכבד גם זקן שאינו חכם, כי ברוב שנותיו ראה והבין משהו ממעשי ה' ונפלאותיו.

שלא להונות במדות וכל המדות בכלל

לא תעשה · ויקרא יט, לה

שורש המצוה ידוע לכל בעל דעת - היושר והרחקת הגזל והרמאות מבין בני אדם. מי שמרמה במידה או במשקל גוזל את חברו בסתר, והתורה רוצה שהיחסים בין אדם לחברו יעמדו על יושר ואמון.

מצות צדוק המאזנים והמשקלים והמדות

עשה · ויקרא יט, לו

מצוה זו באה לקבוע יושר בין בני אדם ולהרחיק מביניהם את הגזל והרמאות, ושורשה ידוע לכל בעל דעת. כשהמאזניים והמידות צודקים, כל אחד יכול לסמוך על חברו במשא ומתן, ועל כך עומד יישובו של עולם.

שלא לקלל אב ואם

לא תעשה · ויקרא כ, ט

כבר אמר חכם שמה שבני אדם מרשים לעצמם לומר, סופם לעשות, והקללה פותחת פתח למרד. כשם שהתורה אסרה לקלל את הדיינים, שעל משפטם עומד העולם, כך אסרה לקלל את האב והאם, שהם סיבת קיומו של האדם וראויים לכבוד ולא לבזיון. והקללה עצמה אינה דבר קל, כי יש כוח בדיבור לפגוע במי שעליו הוא נאמר.

מצוה שישרפו מי שיתחיב שרפה

עשה · ויקרא כ, יד

המצוה נוגעת לחומרת העריות, ושורש איסורן הוא שהתורה מרחיקה את האדם מתאווה שאינה לצורך קיום המין, ובייחוד מן הקרובות, שהן מצויות אצלו תמיד והמכשול בהן קרוב יותר. עוד נאמר בטעם זה שהתורה אינה רוצה שיעיז אדם פניו כלפי מי שראוי לנהוג בה כבוד וצניעות, ויש מן החכמים שראו בכך סוד עמוק מיסודות הבריאה.

שלא ללכת בחקת הגוים

לא תעשה · ויקרא כ, כג

התורה רוצה שישראל יתרחקו מן הגויים עובדי עבודה זרה ויראו את דרכיהם כדבר מגונה. לכן אסרה ללכת בחוקותיהם ולהידמות להם אפילו במלבוש, כדי שהריחוק החיצוני ישמור על הריחוק מדרכיהם ומאמונותיהם.