מצוות פרשת כי תצא

לדון דין יפת תאר ככתוב בתורה

עשה · דברים כא, יא

חכמים אמרו שהתורה התירה את אשת יפת התואר רק כנגד יצר הרע, כי אילו לא התירה, היה אדם נושא אותה באיסור מתוקף תאוותו. לכן סגרה התורה את הדלת בפני יצרו - ציוותה לגלח את ראשה, לגדל את ציפורניה ולתת לה לבכות חודש ימים בביתו, והכל כדי שתתמאס בעיניו.

שלא למכר יפת תאר

לא תעשה · דברים כא, יד

המצוה מלמדת את נפשנו מידות טובות ויקרות, כי נפש יקרה ראויה לקבל את הטובות, ועליה חלות הברכות. ה' חפץ בטובת עמו ועיטר אותם בכל מידה נאה, ואין ספק שמכירת אישה אחרי שהאיש לקח אותה אליו היא מדרכם של השפלים שבבני אדם.

שלא להעבידה אחר שבעלה

לא תעשה · דברים כא, יד

טעמה כטעם האיסור למכור אותה - התורה מלמדת אותנו מידות טובות ונאות. אחרי שהאיש לקח אותה אליו, אסור לו להשפיל אותה ולהעמידה כשפחה לעבודתו, כי זו מדרכם של השפלים שבבני אדם, ועם שה' עיטר בכל מידה נאה אינו נוהג כך.

לתלות המחיב לתלות

עשה · דברים כא, כב

עונשי בית הדין נועדו לקיים את החברה, שאלמלא מורא הדין איש את רעהו חיים בלעו. התלייה באה להגביה את מי שנידון ולפרסם את הדין לעין כל. כשהעם רואה את הקמת העץ ואת המעשה כולו, נכנסים יראה ופחד בלבם והם מתרחקים מן החטאים החמורים.

שלא להלין התלוי

לא תעשה · דברים כא, כג

המת התלוי מזמין את הבריות לשאול מדוע נתלה, והתשובה - מפני שקילל את השם - מעלה על פיהם שוב ושוב את חילול השם, והם גורמים רעה לנפשם. ה', החפץ בטובת בריותיו, מנע אותם מכך, ולכן אין להשאיר את התלוי על העץ לאורך הלילה.

לקברו בו ביום וכן כל המתים

עשה · דברים כא, כג

חכמים הסבירו את המילים "כי קללת אלוקים תלוי" - כל עוד המת תלוי ואינו קבור, הבריות שואלים מה חטאו, ובתשובתם מזכירים שוב את קללת השם ומחללים שם שמים. ה', החפץ בטובתם, ציווה לקבור אותו ביום מותו כדי לחסוך מהם את החילול הזה. ומכאן גם שכל מת מישראל ראוי להיקבר ביום מותו, ולא להשאירו מוטל בבזיון.

להשיב אבדה לישראל

עשה · דברים כב, א

יש במצוה זו תועלת לכול ויישוב טוב לחברה, כי השכחה מצויה אצל כל אדם, ובהמות בורחות תמיד אנה ואנה. כשהמצוה הזאת נוהגת בעמנו, הבהמות והכלים שמורים בכל מקום בארצנו כאילו היו בידי בעליהם.

שלא להעלים עיניו ממנה

לא תעשה · דברים כב, ג

טעמה כטעם מצות השבת אבדה - השכחה מצויה אצל כל אדם, ואם כל אחד יעלים את עיניו ממה שאבד לחברו, איש לא יהיה בטוח ברכושו. כשאיננו מתעלמים, רכושו של כל אחד שמור בכל מקום כאילו היה בידו, וזו תועלת לכולנו.

שלא להניח בהמת חברו נופלת תחת משאה

לא תעשה · דברים כב, ד

המצוה מלמדת את נפשנו מידת חמלה, שהיא מידה משובחת. אין צורך לומר שחובה עלינו לחמול על מי שמצטער בגופו, אלא אפילו על מי שמצטער בהפסד ממונו מצוה עלינו לחמול ולהצילו, ולא לעבור על פניו ולהמשיך בדרכנו.

לטען המשא שנפל עם חברו

עשה · דברים כב, ד

שורשה כשורש מצות הפריקה - ללמד את נפשנו מידת חמלה. מי שמשאו נפל ואין מי שיעזור לו מצטער על הפסדו ועל עיכובו בדרך, ועלינו לחמול עליו ולהרים עמו את המשא, ולא להניח אותו לבדו.

שלא תלבש אשה עדי איש

לא תעשה · דברים כב, ה

המצוה באה להרחיק את עמנו הקדוש מן הפריצות ומכל דבר שעלול להביא לידי מכשול. אילו היו בגדי הגברים והנשים שווים, היו מתערבים אלה באלה תמיד, והפריצות הייתה מתרבה. ועוד טעם הביא הרמב"ם - להתרחק מדרכי עובדי עבודה זרה, שנהגו כך.

שלא ילבש איש מלבושי אשה

לא תעשה · דברים כב, ה

טעמה כטעם האיסור על אישה ללבוש כלי גבר - הבדל ברור בין לבוש הגברים ללבוש הנשים שומר על הצניעות ומונע התערבות שמביאה לידי פריצות. ויש בה גם התרחקות ממנהגי עובדי עבודה זרה, שהיו נוהגים להחליף את בגדיהם בפולחנם.

שלא לקח אם על בנים

לא תעשה · דברים כב, ו

טעמה כטעם מצות שילוח הקן - ללמד אותנו שה' משגיח על קיום המינים כולם וחפץ שלא יכלה מין מן העולם, ומי שמכיר בכך זוכה בעצמו להשגחתו ולקיום. יש בה גם חינוך לרחמים, שלא נרגיל את נפשנו באכזריות אפילו כלפי ציפור קטנה.

לשלח האם אם לקחה על הבנים

עשה · דברים כב, ז

המצוה נותנת אל לבנו שהשגחת ה' על בני האדם היא על כל אחד ואחד, ועל שאר בעלי החיים היא על המין כולו - ה' חפץ בקיומו של כל מין, ולכן מעולם לא כלה מין מן העולם. המתבונן בכך מבין את דרכי ה', ויודע שגם מי ששומר את מצוותיו יזכה להשגחתו ולקיום בעולם הזה ובעולם הבא, ולכן אמרו חכמים שבשכר מצוה זו זוכה אדם לבנים. והרמב"ן הוסיף שהמצוה באה ללמד אותנו מידת רחמים ולהרחיק מאיתנו את האכזריות, כי האכזריות מתפשטת בנפש האדם.

מצות מעקה

עשה · דברים כב, ח

אף שה' משגיח על כל אדם וכל מה שקורה לו הוא בגזרתו, העולם נברא על יסודות הטבע - האש שורפת, ומי שנופל מגג גבוה מת. רק חסידים גדולים שדבקו בה' זכו להיות אדונים על הטבע, ורוב בני האדם אינם במדרגה זו. לכן ציוותה התורה לשמור על בתינו ולהסיר מהם כל סכנה, ולא לסכן את עצמנו בסמיכה על הנס, כי כל הסומך על הנס אין עושים לו נס.

שלא להניח מכשול

לא תעשה · דברים כב, ח

טעמה כטעם מצות מעקה - העולם מתנהג על פי הטבע, ומכשול שנשאר בבית או בחצר סופו להזיק. אין לסמוך על הנס ולהשאיר סכנה במקומה, אלא חובה על האדם לשמור על עצמו ועל אחרים ולהסיר כל דבר שעלול לגרום לאסון.

שלא לזרע כלאים בכרם

לא תעשה · דברים כב, ט

ה' ברא את עולמו בחכמה, וכל מין ומין נוצר בשלמות המתאימה לתפקידו, ולכן ציווה שכל מין יעשה פרי למינהו ולא יתערבו המינים, פן תיפגם שלמותם. בכרם נדרשים שני מינים מלבד הגפן, ואולי הטעם הוא שהכרם חשוב וכוחו גדול, ומין אחד בטל לידו ואינו נחשב לתערובת.

שלא לאכל כלאי הכרם

לא תעשה · דברים כב, ט

התורה מרחיקה אותנו מכל דבר לפי מידת המכשול שבו, והכרם מביא לידי יין, שבו מכשולים רבים - הוא מעורר את היצר הרע ומדיח את היצר הטוב. ה' התיר לנו את היין רק בשביל התועלת שבמיעוטו, ולכן אם כבר בתחילת נטיעת הכרם יש חטא, אין ליהנות ממנו כלל, אלא הכול יישרף - הפרי, הקש והעצים.

שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות

לא תעשה · דברים כב, י

הרמב"ם כתב שהמצוה נובעת משורש איסור הרבעת כלאים, כי עובדי האדמה נוהגים להכניס את הצמד לרפת אחת, ושמא יבואו לידי הרבעה. ועוד יש בה טעם של צער בעלי חיים - לבהמות יש צער גדול לשכון עם מי שאינו ממינן, וכל שכן לעבוד עמו בעול אחד. ומכאן ילמד החכם שלא למנות לעולם שני אנשים יחד לדבר אחד כשהם רחוקים בטבעם ובהנהגתם, כצדיק ורשע או כנקלה ונכבד.

שלא ללבש שעטנז

לא תעשה · דברים כב, יא

טעמה העמוק נסתר, אבל יש בה רמז מן השורש של איסור הכישוף - ה' קבע לכל מין את טבעו, ויש צירופי מינים שנאסרו על האדם, כי יש בהם מעין ניסיון לשנות את מעשי הבורא השלמים. והרמב"ם כתב טעם נוסף - כומרי עבודה זרה נהגו בזמנו ללבוש בגדים מצמר ופשתים יחד, והתורה הרחיקה אותנו ממנהגם.

לשא אשה בכתבה וקדושין

עשה · דברים כב, יג

התורה מצווה לעשות מעשה של קידושין שיורה על הקשר בין האיש לאשה לפני שיחיו יחד, כדי שהחיבור ביניהם לא יהיה דבר של מה בכך. כך תיתן האשה אל לבה תמיד שהיא קשורה לאיש הזה, תהיה נאמנה לו ותכבד אותו, ושניהם ישבו יחד בשלום, ויתקיים יישוב העולם כרצון ה'. מטעם זה נהגו ישראל לקדש בטבעת, שתהיה בידה תמיד למזכרת.

מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם

עשה · דברים כב, יט

המצוה באה ליסר את הנבלים ולהרחיקם ממעשים שפלים כאלה - להוציא שם רע על אשתו כדי להיפטר ממנה. מי שיודע שאם יעשה כן תישאר אשתו עמו כל ימיו, והוא חייב בכל צרכיה ואינו יכול לשלחה, יכבוש את יצרו וימנע מן הנבלה. ויש בכך גם הגנה על האשה שנפגעה, שלא תושלך ותישאר בבושתה.

שלא יגרשנה כל ימיו

לא תעשה · דברים כב, יט

טעמה כטעם המצוה שאשתו תשב תחתיו לעולם - מי שהוציא שם רע על אשתו כדי להיפטר ממנה לא ישיג את מבוקשו. כשהוא יודע מראש שלא יוכל לגרשה לעולם, הוא נמנע מלכתחילה מן המעשה השפל הזה, וכבודה של האשה נשמר.

מצוה על בית דין לסקל המחוייב

עשה · דברים כב, כד

עונשי בית הדין נועדו לקיים את העולם, כי אלמלא מורא הדין איש את רעהו חיים בלעו. התורה קבעה לכל עבירה חמורה את העונש המתאים לחומרתה, והסקילה ניתנה על החמורות שבעבירות, כדי שהעם ישמע ויירא ויתרחק מהן.

שלא לענש האנוס בחטא

לא תעשה · דברים כב, כו

טעמה ידוע לכל בר דעת - אין זה ראוי להעניש אדם על מה שעשה בעל כורחו, שלא מרצונו. עונש בא על בחירה רעה, ומי שנאנס לא בחר ברע, ולכן התורה פוטרת אותו לגמרי.

מצות על האונס שישא אנוסתו

עשה · דברים כב, כט

המצוה באה ליסר את הנבלים מן המעשה הרע הזה, ושלא יהיו בנות ישראל הפקר. מי שיודע שלא יוכל לעשות את זממו וללכת לדרכו, אלא יהיה חייב בה ובכל צרכיה כל ימיו, לא יוכל לשלחה לעולם וגם ישלם קנס מיד, יכבוש את יצרו וימנע מן הנבלה. ויש בכך גם מעט נחמה לנערה שנפגעה, אם היא רוצה בכך, שיהיה לה בית ולא תבוזה שוב בידי אחר.

שלא יגרשנה כל ימיו

לא תעשה · דברים כב, כט

התורה קושרת את מי שפגע בנערה אליה לכל ימיו, ואינה מרשה לו לשלחה לעולם. כך נרתע האדם מן המעשה הנבזה, כי יודע הוא שלא יוכל למלא את תאוותו וללכת לדרכו, ובנות ישראל לא יהיו כהפקר. ויש בכך גם נחמה לנערה שהושפלה, שתישאר בביתו ולא יבזה אותה איש אחר על מה שקרה לה.

שלא ישא סריס בת ישראל

לא תעשה · דברים כג, ב

התורה רצתה להרחיק אותנו מכל פגיעה בכוח ההולדה שה' נתן באדם. בימי קדם נהגו מלכים לסרס אנשים כדי למנותם לשומרי נשים, והיו שהסכימו לכך בשביל ממון ומקום בחצר המלך. כשהתורה פוסלת את מי שנפגע כך בידי אדם מלהינשא לבת ישראל, היא עושה את המנהג הזה נמאס בעינינו, ולכן יש הבדל בין מי שנפגע בידי אדם למי שנולד כך בידי שמים.

שלא ישא ממזר בת ישראל

לא תעשה · דברים כג, ג

הממזר נולד מתוך חטא חמור, ממעשה שנעשה בטומאה ובמחשבה פסולה. וטבע האב טמון בבן, ולכן הקדוש ברוך הוא בחסדו הרחיק את זרע הקודש מן התולדה הזאת, כשם שהבדיל אותנו מכל דבר רע.

שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם

לא תעשה · דברים כג, ד

הכתוב עצמו מפרש את הטעם - עמון ומואב לא קידמו את ישראל בלחם ובמים כשעברו עייפים בגבולם, ומואב אף שכר את בלעם לקללם. מכאן אנו למדים עד כמה גדולה גמילות החסד ועד כמה נמאסות הנבלה והקמצנות. המצרים ששעבדו אותנו שנים רבות הורחקו רק עד דור שלישי, כי מעשה נבלה גדול שנעשה בגלוי ובלי בושה מעיד על טבע מקולקל שאין לו תקנה, ואיש כזה אינו ראוי להתערב בעם הקודש.

שלא לדרוש שלומם במלחמה

לא תעשה · דברים כג, ז

הטעם הוא זה שנאמר במצוה הקודמת - עמון ומואב הראו נבלה כה גדולה, כשלא קידמו את ישראל העייפים בלחם ובמים ושכרו את בלעם לקללם, עד שאינם ראויים לשלום ולטובה. לכן כשישראל נלחמים בהם אין להציע להם שלום כמו לשאר העמים.

שלא להרחיק אדומי דור שלישי מלבוא בקהל

לא תעשה · דברים כג, ח

אפשר היה לחשוב שאם עמון ומואב הורחקו בשל נבלה אחת, קל וחומר שנרחיק את אדום, שציערו את ישראל הרבה יותר. לכן באה האזהרה שלא להימנע מלהתחתן עם בני אדום שהתגיירו. הצרות שעשו לנו היו גזירת ה' עלינו, ואין לנו לקבוע שנאה בלבנו בגללן, ואחינו הם כשהם באים לחסות תחת כנפי השכינה.

שלא להרחיק מצרי דור שלישי

לא תעשה · דברים כג, ח

הטעם כמו במצות האדומי - השעבוד במצרים היה גזירת ה' עלינו, ואין לנו לקבוע שנאה בלבנו כלפי מצרי שבא לחסות תחת כנפי השכינה, וכלשון הכתוב כי גר היית בארצו. אין זה ציווי להתחתן עם המצרי, אלא הסרת האיסור, שלא נרחיק אותו בטענה שהדבר אסור.

שלא יכנס טמא להר הבית

לא תעשה · דברים כג, יא

הטומאה מחלישה את כוחה השכלי של הנפש ומבלבלת אותה, ומפרידה בינה ובין הקדושה העליונה עד שתיטהר. לכן אין ראוי שאדם טמא ייכנס למקום הקדוש והטהור שרוח ה' שורה בו, כשם שמרחיקים מארמון המלך כל מי שגופו או בגדיו מלוכלכים.

מצוה להתקין מקום להפנות בו

עשה · דברים כג, יג

הכתוב אומר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש. נפשות ישראל דבקות בשכינה, ובמיוחד במחנה המלחמה, שנשארו בו רק הטובים אחרי שהירא מעבירותיו חזר לביתו, ולכן ראוי להם לשמור על ניקיון, שהוא מידה טובה המביאה לרוח הקודש. ויש בכך גם כבוד לעם, כששליחי הגויים רואים את מחנה ישראל קדוש ונקי מכל לכלוך.

מצוה להתקין יתד לחפר בו

עשה · דברים כג, יד

טעם המצוה הוא כטעם המצוה הקודמת - ה' מתהלך בקרב מחנה ישראל, ולכן עליו להיות קדוש ונקי, וכלי החפירה נועד לכסות כל לכלוך. חכמים דרשו מן הפסוק הזה עוד רמז יפה - אצבעות האדם עשויות כיתדות, כדי שאם ישמע דבר שאינו הגון יסתום בהן את אזנו.

שלא להסגיר עבד שברח אל אדוניו

לא תעשה · דברים כג, טז

ה' רצה, לכבודה של ארץ ישראל, שכל עבד הבורח אליה ייצא בה לחירות. כך ניתן אל לבנו את גודל כבודו של המקום, ונקבע בלבנו יראת ה' כל זמן שאנו יושבים בו. כל זה נועד לטובת עמו ולזכותם, כי חפץ חסד הוא.

שלא להונות עבד הבורח אלינו מחוצה לארץ

לא תעשה · דברים כג, יז

הטעם שווה לאיסור להונות את הגר. אדם זה נמצא בינינו בלי עוזר ובלי סומך, וכל אחד מאיתנו יכול בנקל לפגוע בו, ולכן אנו מוזהרים לכבוש את יצרנו ולא לעשות כל מה שבכוחנו לרעה. וכשם שהתורה הוסיפה אזהרה על הגר, שנפשו חלשה בהיותו נכרי בתוך העם, כך הוסיפה על העבד הבורח, שהוא חלש ונבזה עוד יותר, שלא נאמר שאין קפידא בפגיעה בו.

שלא לבעול אשה בלא כתבה וקדושין

לא תעשה · דברים כג, יח

ה' רצה שהעולם יתיישב בסדר ובקדושה, ושיהיה ידוע לכל ילד מי אביו. קשר שאין בו קידושין וכתובה מביא לערבוביה במשפחות - בנים לא יכירו את אבותיהם ולא יוכלו לכבדם, וקרובים לא יכירו זה את זה. ועוד, הפקרות כזאת מולידה קנאה ומריבות, ולפעמים אף שפיכות דמים.

שלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב

לא תעשה · דברים כג, יט

הקרבן נועד לטהר את מחשבת האדם ולרכך את לבו, עד שיתחרט על חטאיו ויקבל על עצמו שלא לשוב אליהם. אם הקרבן בא מאתנן זונה, יש לחשוש שבשעת ההקרבה יחשוב על אותו מעשה מגונה ומחשבתו תיפגם. והכלב ידוע בעזות נפשו, ומי שמקריב ממחירו עלול להתחזק בקשיות עורף במקום להיכנע ולשוב. המחבר עצמו מציע את ההסבר הזה בענווה, כדברים פשוטים בלבד.

שלא יתן הלוה רבית לישראל

לא תעשה · דברים כג, כ

ה' חפץ ביישובו הטוב של עמו, ולכן הסיר מדרכם את מכשול הריבית. הריבית בולעת את רכושו של הלווה לאט, בלי שירגיש, עד שביתו מתרוקן מכל טוב, ולכן היא נקראת נשך. כשגם הלווה מוזהר שלא לתת ריבית, ולא רק המלווה, מתרחקים בני אדם מן המעשה הזה מכל צד.

להלוות לנכרי ברבית

עשה · דברים כג, כא

לדעת בעל החינוך, ההלוואה בלא ריבית היא חסד מיוחד שהתורה ייעדה לבני העם המכירים את ה' ועובדים אותו. כשאדם מלווה בחינם לאחיו ובריבית לנכרי, מתברר שאהבתו וחמלתו לאחיו נובעות מכך שהם אוחזים בתורת ה'. ומי שעושה זאת בכוונה הזאת מקבל שכר גם על מניעת החסד הזה, כמו על עשייתו לבני עמו.

שלא לאחר נדריו יותר משלשה רגלים

לא תעשה · דברים כג, כב

אין ראוי לאדם להתעצל בקיום מה שנדר לה'. בני אדם נזהרים למלא בזריזות את מצוות מלכי הארץ, קל וחומר את מצוות מלך מלכי המלכים. ועם זאת התורה לא הטריחה אותו לעלות לירושלים מיד, פן יימנעו אנשים מלנדור ולהתנדב, אלא נתנה לו זמן עד הרגלים שבהם הוא עולה ממילא.

לקים מוצא שפתיו כמו שנדר

עשה · דברים כג, כד

מה שאדם מוציא מפיו כנדר לה' ראוי שיקיים בזריזות ובלי עצלות. אם בני אדם מקפידים למלא את דברי מלכי הארץ, קל וחומר את מה שקיבלו על עצמם כלפי מלך מלכי המלכים. ובכל זאת לא הכבידה התורה ולא דרשה לעלות מיד, כדי שלא יימנעו אנשים מלנדור, אלא ציפתה שיביאו את נדריהם ברגל שבו הם עולים ממילא.

מצוה להניח השכיר לאכול מהמחובר שעושה בו

עשה · דברים כג, כה

המצוה באה ללמד את ישראל נפש יפה ורצון טוב, שמתוכם חלה עליהם ברכת ה'. מי שמקפיד על הפועל שלא יאכל מן היבול שהוא עמל בו, ובמיוחד מפירות האדמה שבהם האדם שמח בברכת ה', מגלה בכך צרות עין ומזג רע. והקללה נדבקת ברעים והברכה בטובים, מין במינו.

שלא יקח הפועל בידו יותר על אכילתו

לא תעשה · דברים כג, כה

התורה התירה לפועל לאכול מן היבול מתוך נדיבות, אבל לקחת יותר מאכילתו הוא גזל. היה צורך באזהרה מיוחדת, כי הפועל עלול לחשוב שאין חטא בלקיחה מן השדה בשעת הקציר או הבציר, שהרי בני אדם אינם מקפידים על כך כמו על מה שבתוך ביתם. לכן ה' בחסדו הרבה אזהרות דווקא במקום שהמכשול מצוי, כי רצה לזכות את ישראל.

שלא יאכל הפועל בשעת מלאכה

לא תעשה · דברים כג, כו

טעם המצוה מבואר במצוה שהתירה לפועל לאכול מן היבול - התורה רוצה שבעל השדה יהיה נדיב ובעל עין טובה. אבל הנדיבות הזאת אינה רשות לפועל להזניח את מלאכתו ולגרום הפסד לבעל הבית. כך נשמר היושר משני הצדדים, גם כלפי הפועל וגם כלפי מי ששכר אותו.

הרוצה לגרש את אשתו שיגרשנה בגט

עשה · דברים כד, א

האשה נבראה להיות עזר לאיש, ואם נפשו קצה בה, התורה אינה מכריחה אותו לחיות עמה בעל כורחו. עם זאת, מאחר שנבראה בצלם ונחונה בשכל, יש מחכמים שאמרו שאין ראוי לשלחה אלא מסיבה כבדה. והתורה חייבה גט כתוב ולא דיבור בלבד, כדי שלא תוכל אשה לטעון בשקר שגורשה, ושלא ירבו גירושין קלים. ועוד, בזמן שנדרש לכתיבת הגט אולי תנוח חמתו של האיש והוא יתחרט, וגדול השלום.

שלא יחזיר גרושתו משנשאת

לא תעשה · דברים כד, ד

המצוה באה להרחיק את ישראל מכל פריצות ומכל מה שדומה לה. יש בכך משהו מן הפריצות, כשאשה עוזבת את האחד, נישאת לאחר, ואחר כך שבה אל הראשון. לכן התורה סגרה את הדרך הזאת, כדי שקדושת הנישואין תישמר.

שלא יצא החתן מביתו כל השנה אפילו לצרכי צבור

לא תעשה · דברים כד, ה

טעם המצוה כטעם המצוה לשמח את אשתו בשנה הראשונה - בשנה זו החתן צריך להיות עם אשתו, כדי שיתרגל אליה וליבו יידבק בה. כך תהיה כל אשה אחרת זרה בעיניו, וביתם ייבנה על אהבה ונאמנות. לכן אין מוציאים אותו לדרכים רחוקות או למלחמה, אפילו לצורכי הציבור.

מצוה שישמח החתן עם אשתו שנה אחת

עשה · דברים כד, ה

ה' רצה שהעולם יתיישב בבני אדם טובים הנולדים מזוג שנישא כראוי. לכן ציוה שהחתן ישב עם אשתו שנה שלמה מיום נישואיהם, כדי שיתרגל אליה, ליבו יידבק בה ודמותה ומעשיה ייחקקו בנפשו. כי טבע האדם לאהוב את מה שהוא רגיל בו, וכך כל אשה אחרת תהיה זרה בעיניו, מחשבתו תפנה אל אשתו, והילדים שייוולדו להם יהיו ראויים.

שלא ימשכן בחובו כלים שעושים בהם אכל נפש

לא תעשה · דברים כד, ו

טעם המצוה גלוי - היא נועדה לתיקון העולם ויישובו. הכלים שבהם אדם מכין את מזונו, כמו הריחיים, הם חייו ממש, וכלשון הכתוב כי נפש הוא חובל. מי שממשכן אותם לוקח מן החייב את היכולת להתקיים, ועולם כזה אינו יכול להתיישב.

שלא לתלוש סימני צרעת

לא תעשה · דברים כד, ח

המצוה מלמדת שעל האדם לשאת כל צער ועונש שה' מביא עליו, ולא לבעוט בהם. אל יחשוב שבידו לבטל אותם או להסתירם מעיני הבריות בתחבולות, אלא יבקש תחינה מאת ה' שירפא את מכותיו.

שלא למשכן בעל חוב בזרוע

לא תעשה · דברים כד, י

המצוה נועדה שבני אדם לא יהיו כהפקר ושלא ירבה החמס בארץ. אילו הותר למשכן בכוח, היה החזק בולע את החלש ולוקח את רכושו בלי פחד, והחלש לא היה יכול לתבוע את דינו מפני יראתו. לכן השוותה התורה בין כולם, שכל אחד יגבה את חובו רק על פי הדין, וכך מתקיים יישוב העולם כרצון ה' שבראו.

שלא למנוע המשכון מבעליו העני

לא תעשה · דברים כד, יב

ה' חפץ בטובת בריותיו ורוצה שנרגיל את נפשנו במידת החסד והחמלה, כדי שנזכה לטוב. העני שמשכן את כסותו אין לו לפעמים דבר אחר להתכסות בו בלילה, וכלשון הכתוב היא שמלתו לעורו. לכן אסור לעכב אצלנו את המשכון בשעה שהוא צריך לו.

להחזיר המשכון לבעלים בעת שצריך לו

עשה · דברים כד, יג

הקדוש ברוך הוא חפץ בטובת בריותיו ובזכותם, ורצה שילמדו את נפשם במידת החסד והחמלה, כדי שיזכו לטוב. כשאדם מחזיר לעני את משכונו בשעה שהוא צריך לו, הוא מרגיל את לבו לרחם על מי שאין לו, ונעשה ראוי לברכת ה'.

לתת שכר שכיר ביומו

עשה · דברים כד, טו

הכתוב עצמו מפרש את הטעם - השכיר זקוק לשכרו למחייתו, ולכן אין ראוי לעכב אותו. כלשון הכתוב ואליו הוא נושא את נפשו, כלומר בשביל השכר הזה הוא מסכן את עצמו בעבודה קשה. וה' בחסדו ציוה אותנו להרגיל את נפשנו בחמלה ובחסד ולתת לכל אדם את המגיע לו בשעה שהוא צריך לו, כדי שנזכה לקבל את טובו.

שלא יעיד קרוב זה אל זה

לא תעשה · דברים כד, טז

כל ענייני בני אדם תלויים בעדות, ולכן רצה ה' שלא ייעשה דין אלא על פי עדות חזקה ואמיתית, נקייה מכל חשד. כדי לחזק זאת פסלה התורה את עדות הקרובים גם לחובה, כדי שלא יתרגלו לקבלה גם לזכות, כדרכה להרחיק את המכשולות מראש. ועוד, קרובים חיים זה לצד זה ומתקוטטים לפעמים, ואילו האמינו לעדותם, היה אחד מהם עלול להעיד ברגע של כעס נגד קרובו, ואחר כך כמעט להיחנק מצער.

שלא להטות משפט גר ויתום

לא תעשה · דברים כד, יז

יישובם של בני אדם מתקיים רק במשפט צדק, והשכל מחייב לשפוט את כל אדם באותה מידה. הגר והיתום חלשים מכולם, אין להם משפחה ואין מי שיעמוד לצדם, ולכן הם הראשונים שעלולים להיפגע מדיין שמטה את הדין. משום כך הוסיפה התורה אזהרה מיוחדת עליהם, מעבר לאיסור הכללי לעוות משפט.

שלא למשכן בגד אלמנה

לא תעשה · דברים כד, יז

ה' חס על בריותיו ורצה לזכות אותנו בכך שנקנה בנפשנו את מידת החמלה. לכן ציוה שנרחם על האלמנה, שלבה שבור ודואג, ולא ניקח את בגדה כמשכון. כל דרכי התורה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום.

להניח לעניים השכחה

עשה · דברים כד, יט

העניים מביטים בכמיהה אל התבואה כשהם רואים את בעלי השדות אוספים אלומות ומשתוקקים בלבם שיהיה להם ולו מעט מזה להביא לביתם. לכן היה מחסדי ה' למלא את תשוקתם, כשבעל השדה שוכח אלומה. ויש בכך תועלת גם לבעל השדה, שהוא קונה נפש נדיבה שאינה מצטערת על האלומה שנשכחה, ועל בעלי נפש טובה שורה ברכת ה'.

שלא ישוב לקחת השכחה

לא תעשה · דברים כד, יט

הטעם כמו במצוה להניח את השכחה לעניים - העניים משתוקקים ולו לאלומה אחת להביא לביתם, וה' בחסדו ממלא את תשוקתם כשבעל השדה שוכח אותה. בעל השדה שאינו חוזר לקחתה קונה לעצמו נפש נדיבה, ועל נפש כזאת שורה ברכת ה'.

מצוה להלקות לרשע

עשה · דברים כה, ב

ישראל נקראים בניו של מקום, והקדוש ברוך הוא רצה ליסר אותם על עבירותיהם, כדי שישובו אליו ויזכו לבסוף לעולם שכולו טוב. וכלשון הפסוק יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך. מן היסוד הזה העונש נמדד לפי כוחו של האדם, כדי שייצא ממנו מתוקן ולא ימות.

שלא להוסיף להכותו

לא תעשה · דברים כה, ג

טעם המצוה גלוי לכל - אין זה צודק ואין זה ראוי להכות בריה אלא כפי רשעתו, כדי ליסר אותו על פי בית דין. מכה אחת יותר על מה שנקבע כבר אינה תיקון אלא פגיעה בבריה של ה'.

שלא לחסום בהמה בשעת מלאכתה

לא תעשה · דברים כה, ד

המצוה באה ללמד את נפשנו להיות נפש יפה, הבוחרת בישר ורודפת אחרי החסד והחמלה. כשאנו מתרגלים לחוס אפילו על הבהמות, שנבראו רק לשרת אותנו, ולתת להן חלק מפרי עמלן, הנפש לומדת מכך להיטיב גם עם בני אדם. כך נדע לשלם לכל אדם את שכרו ולהשביע אותו ממה שעמל בו, וזו הדרך שראוי שילך בה העם הנבחר.

שלא תנשא היבמה לאחר עד שתחלץ

לא תעשה · דברים כה, ה

האשה הנשואה היא כאחד מאבריו של בעלה, וכשמת בלא בנים, היא הזכר היחיד שנשאר ממנו בעולם. ה' בחסדו רצה שיקום לו זרע ממנה על ידי אחיו, כדי שימלא את מקומו ויעבוד את בוראו תחתיו ויזכה אותו בעולם הנשמות. לכן כל עוד היבם לא חלץ לה, אסור לה להינשא לאדם אחר.

מצות יבום

עשה · דברים כה, ה

האשה הנשואה היא כאחד מאבריו של בעלה, כשם שחוה נבנתה מצלעו של אדם הראשון. כשאדם מת בלא בנים, היא הזכר היחיד שנשאר ממנו בעולם, ולכן היה מחסדי ה' להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו, שגם הוא כמו חצי בשרו. הבן הזה ממלא את מקומו של המת, עובד את בוראו תחתיו ומזכה אותו בעולם הנשמות, כי ברא מזכה אבא. בעל החינוך מוסיף שיש במצוה זו גם סוד עמוק על דרך הקבלה.

מצות חליצה

עשה · דברים כה, ט

האשה הזאת הייתה ראויה להיות אשתו של האח במקום אחיו שמת, כדי להקים לו זרע, והוא אינו רוצה בה. לכן ציוותה התורה שתחלוץ את נעלו בפומבי לפני בית דין - מעשה של שירות, שמראה לכל שהייתה קשורה אליו לגמרי ושראוי היה לו לייבם אותה. ומפני שסירב להקים שם לאחיו, היא יוצאת מרשותו, ויריקתה מודיעה שהשתחררה ממנו לגמרי ואינה חייבת לו עוד דבר, והיא רשאית להינשא לכל מי שתרצה.

מצוה להציל הנרדף בנפשו של רודף

עשה · דברים כה, יב

ה' ברא את העולם ורצה ביישובו, ויישוב העולם מתקיים כשהחלש ניצל מיד מי שחזק ממנו. ועוד, הנרדף נושא תמיד את עיניו ואת לבו אל ה' שיושיעו, וכלשון הכתוב והאלהים יבקש את נרדף. לכן ציוה אותנו ה' לעזור לו ולהצילו.

שלא לחוס על הרודף

לא תעשה · דברים כה, יב

הטעם כמו במצוה להציל את הנרדף - יישוב העולם תלוי בכך שהחלש יינצל מיד החזק ממנו, והנרדף נושא את עיניו אל ה' שיושיעו. לכן אין לחוס על הרודף ולהניח לו להשלים את זממו, כי בכך נפקיר את הנרדף בידו.

שלא להשהות משקלות ומדות חסרות

לא תעשה · דברים כה, יג

טעם המצוה ידוע לכל בר דעת - היא באה להשריש בנו יושר ולהרחיק מבינינו גזל ורמאות. מי שמחזיק בביתו משקלות ומידות חסרים, גם אם עדיין לא השתמש בהם, מחזיק בידו כלי מוכן לרמות את חברו. כשהמשקל והמידה ישרים, בני אדם יכולים לסמוך זה על זה, וחייהם המשותפים מתקיימים.

לזכור מה שעשה לנו עמלק

עשה · דברים כה, יז

המצוה באה לתת אל לבנו שכל מי שמצר לישראל שנוא לפני ה', ושמפלתו תהיה כגודל רעתו והנזק שגרם. עמלק היה הראשון שקם להזיק לישראל ברעה גדולה, ולכן ציוה ה' למחות את זכרו. הזכירה נועדה שלא תישכח מלבנו האיבה שהראה לנו, ולכן די לזכור את הדבר פעם בשנה, ומכאן נהגו לקרוא את פרשת זכור בשבת שלפני פורים.

למחות זרעו מן העולם

עשה · דברים כה, יט

הטעם כמו במצוה לזכור את מעשה עמלק - כל מי שמצר לישראל שנוא לפני ה', ומפלתו תהיה כגודל הרעה שעשה. עמלק היה הראשון שהתנפל על ישראל ברעה גדולה, ולכן ציוה ה' למחות את זכרו מן העולם.

שלא לשכוח מה שעשה לנו

לא תעשה · דברים כה, יט

הטעם כמו במצוה לזכור את מעשה עמלק - המצוה באה לתת אל לבנו שכל מי שמצר לישראל שנוא לפני ה'. האיסור לשכוח נועד שהאיבה שהראה לנו עמלק, שהיה הראשון להזיק לישראל, לא תימחה מלבנו.