מצוות פרשת צו

מצות הרמת הדשן

עשה · ויקרא ו, ג

כמו בבניין המקדש, גם כאן המטרה היא לפאר את הבית ככל שנוכל. מזבח שהדשן מפונה ממנו, במקום שבו מבעירים את האש, נראה נאה יותר, והאש עצמה נאחזת טוב יותר כשאין תחתיה אפר.

מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום

עשה · ויקרא ו, ו

הניסים הגדולים שה' עושה לבני אדם באים בדרך כלל בהסתר, כאילו נעשו בדרך הטבע - גם ים סוף נבקע על ידי רוח קדים עזה. לכן נצטווינו להבעיר אש על המזבח אף שאש ירדה מן השמים, כדי להסתיר את הנס. ועוד, כשם שהעיסוק בלחם הפנים מביא ברכה ללחם, כך העיסוק באש מביא ברכה לאש הטבעית שבאדם, שתהיה בו במידה הנכונה - לא חלשה ולא יתרה.

שלא לכבות אש מעל המזבח

לא תעשה · ויקרא ו, ו

שורש האיסור לכבות את האש שעל המזבח זהה לשורש המצוה להבעירה. ה' מסתיר את ניסיו בדרך הטבע, ולכן אנו מחזיקים אש תמיד על המזבח אף שאש ירדה מן השמים, כדי שהנס לא ייראה בגלוי. ועל ידי העיסוק המתמיד באש זו מתברכת האש הטבעית שבאדם, שתהיה בו במידה הראויה.

מצות אכילת שירי מנחות

עשה · ויקרא ו, ט

כבוד הוא לקרבן שמשרתי ה' עצמם אוכלים ממנו, ואינם מוסרים אותו לפחותים מהם או מוכרים אותו לכל קונה. וכל ההנהגה של כבוד וגדולה בענייני הבית והקרבנות נועדה לכך שתשכון בלבנו יראה וענווה כשאנו שם, וגם כשאנו זוכרים את המקום מרחוק.

שלא לעשות שירי מנחות חמץ

לא תעשה · ויקרא ו, י

בעל החינוך מודה ששורשי הרחקת החמץ מן הקרבנות נעלמים מאוד, ומציע רמז בלבד. כל מעשי הקרבן נועדו לעורר את מחשבות המקריב, והחמץ נעשה מתוך המתנה ארוכה. וכשמרחיקים אותו מן המנחה, לומד האדם לקנות זריזות ומהירות בעבודת ה'.

מצות קרבן מנחה של כהן גדול בכל יום

עשה · ויקרא ו, יג

הכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, הנושא את תפילתם ומכפר עליהם בקרבנותיו. לכן ראוי שיהיה לו קרבן תמידי משלו, פעמיים ביום כמו התמיד של הציבור, כדי שיתעוררו מחשבותיו ויכוון את לבו אל ה'. וידוע שאדם מתעורר יותר כשהוא מקריב קרבן שכולו שלו מאשר כשהוא שותף בקרבן עם אחרים.

שלא לאכול מנחת כהן

לא תעשה · ויקרא ו, טז

כוונת הקרבן לעורר את לב המקריב. אילו אכל הכהן את מנחתו, לא היה לבו מתעורר עליה כראוי, כי הייתה נראית בעיניו כפת שאפה לצורכו ואכל. וגם אם יאכלוה חבריו הכהנים, הרי הוא אוכל משלהם והם משלו, והכל עולה לחשבון אחד - לכן היא נשרפת כולה ואינה נאכלת לאיש.

מצות מעשה החטאת

עשה · ויקרא ו, יח

בעל החינוך אינו כותב שורש לפרטי מעשה החטאת, כמו סדר השחיטה, מקום ההזאה וזמן האכילה. לדבריו אלה פרטים שאין להם חקר, ורק יחידי סגולה זוכים להבין מהם ראשי דברים. די לנו בטעם הכללי של הקרבן, שמעשה ההקרבה מעורר את לב החוטא לשוב ולהישמר מן החטא.

שלא לאכל מבשר חטאות הנעשין בפנים

לא תעשה · ויקרא ו, כג

גם זה מפרטי הקרבנות - איזו חטאת נאכלת ואיזו נשרפת - ובעל החינוך אינו מחפש לו טעם. לדבריו פרטי הקרבנות נעלמים מדעתנו, ואין לנו בהם השגה בשכל. אנו מקיימים אותם כפי שנצטווינו, ודי לנו בטעם הכללי שכל עבודת הקרבן נועדה לקרב את לב האדם אל בוראו.

מצות מעשה האשם

עשה · ויקרא ז, א

מעשה האשם, כמו מעשה החטאת, הוא מפרטי הקרבן, ובעל החינוך אינו כותב לו שורש. לדבריו אין לחזור אחר טעמם של פרטים אלה, כי הם סתומים וחתומים. הטעם הכללי של הקרבן הוא שהאדם רואה במעשה ההקרבה את חומרת חטאו, ולומד להישמר ממנו להבא.

מצות מעשה זבח השלמים

עשה · ויקרא ז, יא

גם לסדר עבודת השלמים אין בעל החינוך כותב שורש, כי הוא מפרטי מעשה הקרבן, והפרטים האלה נעלמים מאיתנו. הכלל הוא עצם ההקרבה, והפרטים הם דרך עשייתה. וכבר נתבאר הטעם הכללי, שהקרבן מעורר את מחשבת המקריב ומכוון את לבו אל ה'.

שלא להותיר מבשר קרבן התודה

לא תעשה · ויקרא ז, טו

בשר מתקלקל כשהוא שוהה, ומשום כבוד הקרבן לא הניחה התורה לבשר הקודש להישאר עד שיסריח ותקוץ בו הנפש. יש בכך גם רמז לבטחון בה' - שלא יצמצם אדם את עצמו במאכלו כדי לשמור ממנו ליום המחר.

מצות שרפת נותר הקדשים

עשה · ויקרא ז, יז

טבעו של בשר להתקלקל כשהוא שוהה, ולכן משום גדולת הקרבן נצטווינו לשרוף מיד את מה שנותר, שלא יקוץ בו אדם ובריחו. האש מכלה את הדבר כליון גמור יותר מכל דרך אחרת. ויש בכך רמז לבטחון בה', שהרי ה' מצווה לכלות בשר קודש שעבר זמנו ואינו רוצה שייהנה ממנו שום נברא - וכך לא ימנע אדם מעצמו את מזונו כדי להצניע ממנו ליום מחר.

שלא לאכל פגול

לא תעשה · ויקרא ז, יח

הקרבן נועד לתקן את מחשבות האדם ולצייר בנפשו, מתוך המעשה שבידיו, את רוע החטא ואת טוב הדרך הישרה. מאחר שעיקר הקרבן הוא המחשבה, ראוי שייפסל כשהמחשבה שבו נוטה מן היושר. וזה דבר ברור וקרוב אל השכל.

שלא לאכל בשר קדשים שנטמא

לא תעשה · ויקרא ז, יט

נצטווינו להגדיל את כבוד הקרבן בכל דרך, ומכבודו שלא ייאכל אלא בטהרה ובגוף נקי. והגדלת כבוד המקדש והקרבנות נועדה לכך שתיכנס בלב האדם יראה וענווה, ומתוך כך יתקן את מעשיו.

מצות שרפת בשר קדש שנטמא

עשה · ויקרא ז, יט

בשר הקודש שנטמא אינו ראוי עוד לאכילה, ומשום כבוד הקרבן אין מניחים אותו להתקלקל ולהסריח ולהיות מאוס בעיני בני אדם. לכן נצטווינו לכלות אותו באש, שהיא הכליון הגמור ביותר. וכך נשמרת גדולתו של דבר שהוקדש גם כשאינו יכול עוד לשמש את ייעודו.

שלא נאכל חלב

לא תעשה · ויקרא ז, כג

הגוף הוא כלי לנפש, ורק כשהוא בריא ומזגו טוב יכולה הנפש החכמה לפעול בו כראוי. המאכלים משפיעים על הגוף לבריאות או לחולי, ומחסדי ה' על עמו שהרחיק ממנו כל מאכל המזיק לגוף. ולדברי בעל החינוך החלב דביק ומוליד בגוף ליחות רעות.

שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף

לא תעשה · ויקרא ז, כו

מלבד הנזק שבמאכל רע לגוף, אכילת הדם מקנה לאדם מעט ממידת האכזריות, כי הדם הוא הדבר שבו תלויה חיותו של בעל החיים ונפשו קשורה בו. הרמב"ן מוסיף שהנאכל נעשה חלק מגוף האוכל, והאוכל דם יקנה עביות וגסות בנפשו כמו נפש הבהמה. ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.